חילוץ מטרק יו-פאס בפיורדלנד
לתכנן כמו מקצוענים
יש סיפורי חילוץ שמתחילים בטעות ברורה. זה לא אחד מהם. עמית גור אריה ושני חבריו יצאו למסלול מעבר יו פאס בארץ הפיורדים אחרי הכנה יסודית, קריאת סיפורי דרך ובדיקת התחזית. שלושתם הגיעו עם ניסיון משמעותי בשטח. הם ידעו שהמסלול אינו מסומן ונשאו אמצעי תקשורת לווייניים. בבוקר 21 בפברואר 2025 התנאים נראו סבירים. כמה שעות אחר כך הם נתקעו על מדרון תלול, רטוב וחלק. ההמשך נעשה מסוכן, וגם הדרך חזרה הסתבכה. בערב התקשרה אלי נציגת חברת המכשירים הלווייניים. היא הודיעה לי שעמית הפעיל את משואת המצוקה. צוותי החילוץ ניסו להגיע במסוקים, אך נאלצו להמתין לבוקר. השלושה העבירו את הלילה על מדף סלע קטן. זהו סיפור על ניסיון, אי ודאות, והרגע שבו ההר משנה את התוכנית.
פתיח
ישבנו שלושתנו על מדף סלע קטן, על מדרון תלול בפיורדלנד. כבר ירד החושך, וההר סביבנו נעלם כמעט לחלוטין. לא היה לנו מקום לשכב, ובקושי הצלחנו לשבת יחד. מתחת למדף המשיך המדרון בזווית שלא אפשרה שום טעות. ידענו שאם אחד מאיתנו יירדם ויאבד שיווי משקל, התוצאה עלולה להיות קשה. לכן החלטנו שאת הלילה נעבור ערים. דיברנו בלי הפסקה, שמענו מוזיקה והפעלנו פודקאסטים. מדי פעם אכלנו משהו כדי לשמור על עצמנו ערניים. לבשנו את כל השכבות החמות והחלפנו לגרביים יבשים. כיסינו את הרגליים בשקי השינה, והסלע מעלינו סיפק מעט הגנה מהגשם. היה אמצע הקיץ, ולכן הקור לא היה האיום המרכזי. האיום היה העייפות והידיעה שאסור לנו לאבד ריכוז. למרות המצב, לא היינו בפאניקה. ידענו שיחידת החילוץ מכירה את המיקום שלנו. ידענו גם שניסו להגיע אלינו במסוק ולא הצליחו. עכשיו נשאר לנו רק לחכות לאור הראשון. כמה שעות קודם, היום הזה נראה כמו תחילתה של עוד הרפתקה גדולה.
מחפשים משהו אחר
בפברואר 2025 כבר טיילתי בניו זילנד כמעט שלושה חודשים. בתקופה הזאת השלמתי לא מעט מסלולים מוכרים וגם כמה מסלולים לא מסומנים. ככל שצברתי ניסיון, התחלתי לחפש משהו שונה מהמסלולים הרגילים של מחלקת השימור. משכו אותי המסלולים הפראיים, שבהם המטייל צריך למצוא בעצמו את הדרך. במסלולים כאלה צריך לקרוא מפה, להבין את השטח ולקבל החלטות תוך כדי תנועה. את רוב הידע שלי בניווט רכשתי בשירות הצבאי ובטיולים קודמים. גם ניר ונמרוד, שהכרתי בניו זילנד, צברו ניסיון רב בשטח. שניהם כבר הלכו את טה ארארואה והתנסו במסלולים לא מסומנים. לכן מעבר יו לא הרגיש לנו כמו קפיצה אל הלא נודע. קראנו סיפורי דרך של מטיילים קודמים. מהתיאורים הבנו שהמסלול מאתגר, אך לא קיצוני. ידענו שבחלק המרכזי נצטרך למצוא את הדרך בעצמנו. תכננו להשלים את המסלול ביומיים ולישון באוהל מתחת למעבר. קראנו מראש על המכשולים העיקריים בדרך. השתמשנו במפות טופוגרפיות בטלפון ונשאנו משואת מצוקה ושני מכשירי תקשורת לווייניים. מבחינתנו, יצאנו מוכנים.
הבטחות של בוקר
שלושת הימים שלפני היציאה הביאו איתם הרבה גשם, ולכן נשארנו בטה אנאו. ניצלנו את הזמן למנוחה ולהכנות לקראת המסלול. התחזית ליומיים הבאים הבטיחה שיפור, עם עננות ואפשרות לגשם קל. בלילה שלפני היציאה הקמנו מחנה בחניון הלילה אפר אגלינטון. גם באותו לילה ירד הרבה גשם, אבל הבוקר שינה את התמונה. ב 21 בפברואר התעוררנו לשמים בהירים ולמזג אוויר מצוין. השמש יצאה, והרגשנו שהגיע החלון שחיכינו לו. שתינו קפה, אכלנו ארוחת בוקר וארזנו את הציוד. בסביבות תשע יצאנו לדרך. שום דבר באותו רגע לא עורר אצלנו חשש. להפך, הבוקר מילא אותנו באנרגיה לקראת היציאה להרים. בשעות הראשונות פילסנו דרך בתוך צמחייה עבותה. קשה לקרוא למה שהלכנו עליו שביל ברור. מדי פעם זיהינו סימון כתום של מחלקת השימור בין העצים. כל סימון חיזק אצלנו את התחושה שאנחנו בכיוון הנכון. אחרי כשלוש שעות הגענו לנקודה שבה נעלמו הסימונים. מכאן התחלנו את החלק שבשבילו בעצם הגענו למעבר יו.
מהרגע שבו נגמר השביל
מהנקודה הזאת ידענו שאנחנו צריכים להתקדם במעלה הנחל לכיוון מעבר יו. לפני היציאה קראנו על המפל הגדול שחוסם את הדרך למעבר. כמעט כל סיפור דרך הסביר כיצד לעקוף אותו. רוב המטיילים המליצו לעלות בצד השמאלי של הזרימה. כשהגענו לשטח, גם אנחנו בחרנו בכיוון הזה. התחלנו לחצות את השלוחה ולטפס לגובה. מדי פעם מצאנו רוג'ומים קטנים שמטיילים אחרים השאירו אחריהם. הם לא סימנו שביל ברור, אבל חיזקו אצלנו את הביטחון. כל רוג'ום הזכיר לנו שמישהו כבר עבר כאן לפנינו. המשכנו לטפס, והשיפוע הלך והחריף. בשום שלב לא זיהינו נקודה ברורה שבה סטינו מהדרך. שום סימן לא גרם לנו לעצור ולהסתובב. בכל פעם בחרנו בתוואי שהרגיש לנו הגיוני ובטוח יותר. מדי פעם שאלנו אם כדאי לחזור ולחפש נתיב אחר. אבל ככל שעלינו, הערכנו שהירידה במדרון מסוכנת יותר. לכן המשכנו לטפס וקיווינו שהקטע הקשה יסתיים בקרוב. אמרנו לעצמנו שעוד מעט נגיע לראש המפל ונמשיך הלאה. אלא שככל שטיפסנו, השיפוע הלך והחריף.
עוד רגע זה נגמר
בדיעבד קשה לי להצביע על הרגע שבו הכול השתבש. אולי טיפסנו בדיוק בנתיב שבו עברו מטיילים אחרים לפנינו. אולי הדרך הנוחה יותר עברה רק עשרה מטרים מאיתנו. ייתכן שגם באזור כולו לא היה נתיב נוח באמת. בשטח כזה, הבדלים קטנים יכולים לשנות הכול. במפה עשרה מטרים כמעט אינם מורגשים. על מדרון תלול בפיורדלנד הם יכולים להפריד בין מעבר אפשרי למלכודת. אנחנו המשכנו לעלות כי בכל פעם האמנו שהקושי זמני. הרוג'ום האחרון שראינו חיזק אצלנו את התחושה שאנחנו בכיוון הנכון. גם הניסיון שצברנו השפיע על הדרך שבה קראנו את המצב. כבר התמודדנו בעבר עם שטח קשה ועם ניווט מורכב. ידענו לטפס, לקרוא מפה ולהסתדר גם בתנאים לא ברורים. לכן לא ראינו בכל קושי סיבה לעצור מיד. אמרנו לעצמנו שהקטע הזה עוד מעט יסתיים. חשבנו שעוד כמה מטרים יובילו אותנו לראש המפל. המשכנו לעלות בציפייה שהשטח ייפתח. במקום זאת, המדרון נעשה תלול ומורכב יותר. ואז גם מזג האוויר התחיל להשתנות.
הטפטוף ששינה את ההחלטה
אחרי זמן ארוך על השלוחה התחיל לרדת גשם קל. לא הגיעה סערה ולא נפתח מבול פתאומי. הטפטוף עצמו לא הקשה עלינו במיוחד, אבל בתוך דקות הוא שינה את השטח. הצמחייה נעשתה חלקלקה יותר, והסלעים איבדו אחיזה. תוואי שכבר דרש זהירות הפך עכשיו למסוכן הרבה יותר. המשכנו עוד מעט, עד שהגענו למקטע חלק ומפחיד במיוחד. שם עצרנו ובחנו ברצינות את האפשרויות שלנו. יכולנו להמשיך ולקוות שהמדרון יסתיים בקרוב. יכולנו גם לנסות לרדת בדרך שבה עלינו. אבל הירידה נראתה מסוכנת יותר מהעלייה. האפשרות השלישית הייתה להישאר במקום עד הבוקר. גם היא כמעט לא הייתה מעשית, כי לא מצאנו שטח מתאים ללינה. לא יכולנו לפתוח אוהל, לפרוס מזרנים או אפילו לשכב בבטחה. בשלב הזה הבנו שאין לנו פתרון פשוט. ידענו שכל ניסיון נוסף להתקדם עלול רק להחמיר את מצבנו. החלטנו לא לחכות שמישהו ייפצע. בסביבות שש בערב הפעלנו את אמצעי המצוקה הלווייניים. מהרגע שלחצנו על הכפתורים, המסלול שלנו הפך למבצע חילוץ.
המסוק הגיע, אבל לא לקח אותנו
אחרי הפעלת המכשירים המשכנו לתקשר עם שירותי החילוץ דרך המכשיר הלווייני. הם ביקשו מאיתנו פרטים בסיסיים ואת המיקום שלנו. שירותי החילוץ הורו לנו להישאר במקום. בערך שעה לאחר הקריאה הראשונה שמענו מסוק מתקרב. כשהוא הופיע מעלינו הרגשנו הקלה עצומה. לרגע חשבנו שהאירוע עומד להסתיים. המסוק ריחף כמה דקות ובחן את המדרון. אחר כך הסתובב ונעלם בדרך שממנה הגיע. זמן קצר לאחר מכן המחלצים עדכנו שהם עדיין מחפשים דרך להגיע אלינו. כעבור כשעה שמענו שוב מסוק מתקרב. גם הפעם הוא ריחף סביבנו וצילם את השטח. וגם הפעם הוא הסתובב ועזב. עכשיו הבנו עד כמה המיקום שלנו מקשה על החילוץ. שירותי החילוץ הזהירו שנצטרך אולי להעביר שם את הלילה. לא יכולנו לעשות זאת בבטחה במקום שבו עמדנו. השטח נטה בחדות, ולא מצאנו אפילו מקום נוח לשבת עליו. הסתכלנו סביב וחיפשנו נקודה שתאפשר לנו להחזיק מעמד עד הבוקר. כמה מטרים מאיתנו זיהינו מדף סלע קטן שנראה שטוח ויציב יותר באופן יחסי.
המעבר אל מדף הסלע
מדף הסלע נראה כמו האפשרות היחידה שלנו ללילה. הוא לא נראה נוח, אבל חשבנו שנוכל לפחות לשבת עליו. המעבר אליו עלול היה להקשות על המחלצים להגיע אלינו. ידענו גם שאם נטפס לשם, לא נוכל לחזור בקלות למיקום הקודם. לכן החלטנו להמתין כמעט עד החשכה. רצינו לתת למסוקים עוד הזדמנות להגיע אל הנקודה שבה כבר מצאו אותנו. האור הלך ונחלש, והעמק סביבנו שקע בחושך. רגע לפני החשכה נדמה היה לנו ששמענו שוב מסוק. אפילו ראינו אורות רחוקים בקצה העמק. לכמה שניות חשבנו שאולי בכל זאת יצליחו להוציא אותנו משם. אחר כך האורות נעלמו, והשקט חזר. בדיעבד הבנו שמסוק ניסה להגיע אלינו, אך מזג האוויר מנע ממנו להשלים את החילוץ. עכשיו כבר לא היה טעם להישאר במקום החשוף. טיפסנו בזהירות אל מדף הסלע שזיהינו קודם והגענו אליו עם החשכה. רק כשהתיישבנו הבנו כמה הוא קטן. בקושי היה מקום לשלושתנו. אבל באותו רגע, המדף הזה היה האפשרות הבטוחה ביותר שהייתה לנו.
לילה שאסור להירדם בו
פרשנו את היריעה והתיישבנו עליה שלושתנו בצפיפות. היה לנו ציוד טוב ללינה בשטח, אבל כמעט לא יכולנו להשתמש בו. הבאנו אוהל, מזרנים ושקי שינה חמים, וגם מים ומזון ליום נוסף. המדף היה קטן מדי לפתיחת אוהל או לפריסת המזרנים. החלפנו לגרביים יבשים ולבשנו את כל השכבות החמות שהבאנו. כיסינו את הרגליים בשקי השינה, והסלע שמעלינו הגן מעט מהגשם. למזלנו היה אמצע הקיץ, ולכן הקור לא הטריד אותנו במיוחד. העייפות הפחידה אותנו הרבה יותר. ידענו שמספיק רגע אחד של הירדמות כדי לאבד שיווי משקל. אם מישהו יחליק מהמדף, המדרון שמתחתינו לא יאפשר כמעט לתקן את הטעות. לכן החלטנו שאף אחד מאיתנו לא נרדם. דיברנו, שמענו מוזיקה והאזנו להסכתים כדי להישאר ערים. מדי פעם אכלנו משהו ושמרנו זה על זה. הסתכלנו אחד על השני וחיפשנו סימני עייפות. באופן מפתיע נשארנו רגועים יחסית. ידענו שאנחנו במקום מסוכן, אבל ידענו שגם צוותי החילוץ מכירים את מיקומנו ופועלים להגיע אלינו במשך כל הלילה.
הבוקר שבו הגיעו המחלצים
עם הזריחה הגיע הרעש שחיכינו לו במשך כל הלילה. בסביבות שבע בבוקר הופיעו מעלינו שני מסוקים. הפעם הם לא הסתובבו ונעלמו אחרי כמה דקות. תחילה הם תצפתו עלינו ועל השטח שסביבנו. אחר כך נחתו בעמק הסמוך ובנו תוכנית חילוץ. ארבעה מחלצים הורדו בכבל לנקודה שטוחה יחסית מתחתינו. היא הייתה בערך עשרים מטרים במורד השלוחה. מכאן היה עליהם להגיע אלינו בכוחות עצמם. הם התחילו לטפס במעלה המדרון, מטר אחרי מטר. תוך כדי התנועה הם קדחו עוגנים בסלע. כל עוגן יצר נקודת אבטחה חדשה להמשך הטיפוס. הם לא מיהרו ולא ניסו לקצר שום שלב. הכול נעשה לאט, מסודר ועם כמה שכבות של אבטחה. לקח להם בערך שעתיים להגיע אלינו. כשהגיעו, הם חיברו אותנו לרתמות והתחילו להוריד אותנו. גם אנחנו עשינו בדיוק את מה שהם ביקשו מאיתנו. בסופו של דבר הגענו לנקודה השטוחה שבה המתין שלב החילוץ הבא.
בדרך חזרה לטה אנאו
מהנקודה השטוחה חיברו אותנו לכבל המסוק. אחד אחרי השני עזבנו את המדרון שעליו בילינו את הלילה. המסוק העביר אותנו תחילה אל העמק הסמוך. שם שחררו אותנו מהרתמות ועלינו לתוך המסוק עצמו. רק אז התחילה לחלחל בי התחושה שהאירוע באמת הסתיים. פחות מיממה קודם יצאנו למסלול שתכננו להשלים ביומיים. עכשיו טסנו בחזרה לטה אנאו כחלק ממבצע חילוץ. איש מאיתנו לא נפצע, וזה היה הדבר החשוב ביותר. לאורך כל הדרך המחלצים פעלו ברוגע ובמקצועיות. הם דיברו איתנו, הסבירו כל שלב והנחו אותנו מה לעשות. גם אנחנו נשארנו רגועים ופעלנו לפי ההוראות. כשהגענו לקרקע יציבה, היה קל לחשוב שהסיפור נגמר. מבחינתי דווקא שם התחיל החלק השני שלו. רציתי להבין איך הגענו למצב הזה. לא יצאנו חסרי ניסיון ולא יצאנו בלי ציוד. גם לא התעלמנו מאזהרה ברורה. האירוע נבנה בהדרגה, מתוך סדרה של החלטות קטנות שנראו הגיוניות בזמן אמת. רק בדיעבד הבנתי כמה מהר יכול מסלול מתוכנן היטב להפוך למשהו אחר לגמרי.
הקו הדק בין ניסיון לביטחון
אחרי החילוץ חשבתי הרבה על אותו יום ועל ההחלטות שקיבלנו. אני עדיין לא חושב שהבעיה הייתה בהכנות למסלול. קראנו, בדקנו, ניווטנו והגענו עם ציוד מתאים. אבל משהו אחר השפיע עלינו. שלושתנו כבר בילינו תקופה ארוכה בניו זילנד. צברנו ניסיון, הצלחות וביטחון ביכולת שלנו להתמודד עם השטח. עם הזמן הביטחון הזה יכול להפוך כמעט בלי להרגיש לביטחון יתר. לאורך העלייה הופיעו כמה סימני אזהרה קטנים. העננים התחילו להצטבר, והמדרון הלך ונעשה תלול יותר. הרוג'ום האחרון שראינו דווקא חיזק את התחושה שאנחנו בכיוון הנכון. בכל פעם שהשטח נעשה קשה יותר, אמרנו לעצמנו שעוד רגע זה נגמר. עוד קצת ונעבור את החלק הבעייתי. במקום לעצור ולבחון מחדש את המציאות, המשכנו לדבוק בתוכנית שלנו. בדיעבד, אולי היינו צריכים להגיע לרגע הזה עם מעט יותר צניעות. לא מול מטיילים אחרים, אלא מול ההר עצמו. לפעמים האתגר האמיתי אינו לדעת איך להמשיך. לפעמים צריך לזהות שהמציאות השתנתה, לעצור, ולהבין שהגיע הזמן לבחור דרך אחרת.
מה נשאר איתי מ־יו פאס
האירוע במעבר יו לא גרם לי להפסיק לטייל, וגם לא השאיר בי טראומה. אבל הוא גרם לי להסתכל אחרת על עצמי כמטייל. הבנתי שככל שצברתי ניסיון, גם סף הריגוש שלי עלה. עם הזמן חיפשתי מקומות גבוהים יותר, רחוקים יותר ומאתגרים יותר. לפעמים נמשכתי גם למקומות מסוכנים יותר. אחרי החילוץ הרגשתי שאני צריך לעצור. זמן קצר אחר כך התחלתי לעבוד בחוות דבש בעיירה קטנה באי הדרומי. במשך כמה חודשים חזרתי לשגרה, נחתי וצברתי מחדש רצון לצאת לשטח. כשסיימתי לעבוד הגיע החורף. החלטתי להמשיך לטייל, אבל הפעם רציתי ללמוד עוד לפני כן. עברתי קורס שכלל הליכה, ניווט ושימוש באמצעים בחורף ובשלג. אחר כך טיילתי עוד כשלושה חודשים באי הדרומי. מעבר יו לא סגר עבורי את עולם ההרפתקאות. הוא הוסיף לו שכבה חדשה של הבנה. ויש דבר אחד שאני יודע בוודאות. לעולם לא אצא להרים בניו זילנד בלי אמצעי תקשורת לווייני. באותו ערב הוא היה הדרך שלנו לומר לעולם איפה אנחנו.
הזווית של רותם
בזמן שעמית, ניר ונמרוד חיכו על המדרון, הסיפור כבר התנהל גם במקום אחר. סמוך לשעה שמונה בערב קיבלתי טלפון מנציגת חברת המשואות הניו זילנדית – טרי. אני עובד עם טרי וג'ון, מנכ"ל החברה, כבר שנים. דרכי שכר עמית את משואת המצוקה שנשא איתו למסלול. טרי הודיעה לי שהמשואה הופעלה ושצוות חילוץ כבר מנסה להגיע אל השלושה. בהמשך היא התקשרה שוב ועדכנה שהמצב הסתבך. תנאי השטח ומזג האוויר לא מאפשרים להשלים את החילוץ באותו ערב. עמית, ניר ונמרוד יצטרכו להישאר על ההר עד אור הבוקר. בזמן שהם ישבו שם בחושך, ידעתי שמשהו מתרחש הרחק בתוך פיורדלנד. לא יכולתי לעשות דבר כדי להגיע אליהם בעצמי. אבל ידעתי שמערכת החילוץ מכירה את מיקומם ופועלת עבורם. באותו ערב המשואה לא הייתה עוד פריט בטיחות בתרמיל. היא הפכה לקשר הישיר בין שלושה מטיילים תקועים לבין האנשים שמנסים להגיע אליהם. מבחינתי, זה היה הרגע שבו הבנתי עד כמה ציוד כזה יכול לשנות גורל בשעת חירום.
גורם ההפתעה
קל לקרוא סיפור כזה ולחפש את הטעות האחת שהובילה אליו. אלא שבמקרה של עמית, אין רגע יחיד שאפשר להצביע עליו. הם לא יצאו למסלול בלי ניסיון, בלי מפות או בלי ציוד מתאים. הם קראו סיפורי דרך, בדקו את מזג האוויר ונשאו אמצעי תקשורת לווייניים. עמית עצמו הגיע עם ניסיון בניווט ובמסלולים לא מסומנים. ניר ונמרוד הגיעו עם ניסיון משמעותי משלהם. ובכל זאת, בתוך כמה שעות השתנתה התמונה. המדרון נעשה תלול יותר, הגשם הפך את הסלעים לחלקים, והנסיגה נעשתה מסוכנת. מה שנראה קודם כמו עוד קטע מאתגר הפך למקום שממנו כבר אין יציאה פשוטה. זהו בדיוק אופיים של ההרים. אפשר להתכונן היטב ועדיין לפגוש מצב שלא הופיע בתוכנית.
לחזור בשלום
מהוהלקח החשוב ביותר מהלילה במעבר יו? הכנה טובה אינה הבטחה שהכול יתנהל לפי התוכנית. היא נותנת לנו כלים להתמודד כשהמציאות משתנה. ניסיון, ציוד וידע אינם מבטלים את אי הוודאות. הם מעניקים לנו יותר אפשרויות ברגע שבו משהו מתחיל להשתבש. לפעמים נכון להמשיך, ולפעמים צריך להסתובב מוקדם יותר. במקרה שלנו, החלטנו: עוצרים ומזעיקים עזרה לפני שמישהו נפגע. ההרים אינם חייבים להתאים לתוכניות שלנו רק משום שהתכוננו היטב. הם גם אינם מתחשבים בניסיון שצברנו במסלולים קודמים. אנחנו מגיעים אליהם עם מפה, תחזית ותוכנית ברורה. ההר מקבל אותנו עם השטח, מזג האוויר והתנאים שקיימים באותו רגע. לכן אולי הדבר החשוב ביותר שמטייל נושא איתו אינו נמצא בתרמיל. זו היכולת לקרוא את המציאות מחדש, לזהות שהמצב השתנה ולשנות את ההחלטות בהתאם. לפעמים דווקא הוויתור על התוכנית המקורית הוא שמאפשר לנו לחזור הביתה בשלום. כי בסופו של דבר, המטרה של כל מסע היא לא רק להגיע, אלא לחזור.
עמית וחבריו חזרו מהטרק בשלום. מבחינתי, זו השורה החשובה ביותר בסיפור כולו.
רוצים לדעת עוד על הטבע בניו-זילנד? – רכשו רישיון שימוש למַפָּה שלי שתלווה אתכם לכל מקום בטיול.
