הענקים שהגיעו כניסוי ייעור והפכו לאחד היערות המרהיבים במדינה
פתיח
יש מקומות בניו זילנד שבהם קשה להאמין למראה העיניים. השביל מתפתל בין שרכים ירוקים ועצי יער מוכרים. לפתע מופיעים גזעים עצומים המתנשאים אל השמיים. הצמרות נעלמות הרבה מעל קו הראייה. קרני השמש מסתננות בין הענפים ויוצרות עמודי אור מרהיבים. האוויר מתמלא בניחוח אדמה לחה ושרף מתקתק. השקט עמוק, אך היער מרגיש חי מאי פעם. רבים מניחים שהענקים הללו צמחו כאן מאז ומעולם. האמת שונה לחלוטין. עצי הסקויה אינם ילידי ניו זילנד. בני אדם הביאו אותם לכאן במסגרת ניסוי נועז. הניסוי לא השיג את מטרתו המקורית. אולם הוא העניק למדינה כמה מהיערות המרשימים ביותר שלה. כיום מושכים העצים מטיילים, חוקרים וצלמים מכל העולם. סיפורם משלב מדע, חזון, אכזבה והצלחה בלתי צפויה. זהו סיפור על עצים שלא היו אמורים להפוך לאחד מסמליו היפים של הטבע הניו זילנדי.


כשהעצים החליטו לגעת בשמיים
מעטים העצים שמעוררים השתאות כמו הסקויה. זהו אחד היצורים החיים הגבוהים ביותר על פני כדור הארץ. פרטים מסוימים מתנשאים לגובה של יותר ממאה מטרים. אחרים מפתחים גזעים רחבים בקוטר של כמה מטרים. גם גילם מעורר כבוד רב. חלק מהעצים חיים יותר מאלפיים שנה. כל טבעת בגזע מתעדת עוד שנה במסע הארוך שלהם. קליפתם העבה מגינה עליהם מפני שריפות קלות ופגעי מזג האוויר. שורשיהם אינם חודרים עמוק במיוחד, אלא מתפרשים לרוחב ונאחזים זה בזה. כך נוצרת מערכת תמיכה משותפת בין עצים שכנים. בטבע הם גדלים באזורים לחים וקרירים. ערפילי האוקיינוס מספקים להם חלק ניכר מהמים הדרושים. קצב הצמיחה שלהם מרשים במיוחד בשנותיהם הראשונות. כבר לאחר עשרות שנים הם עולים בגובה על עצים ותיקים רבים. לא במקרה הפכה הסקויה לסמל של עוצמה, התמדה וסבלנות.

המסע הגדול מקליפורניה לניו זילנד
במחצית השנייה של המאה התשע עשרה חיפשה ניו זילנד פתרונות לעתיד היערות שלה. ההתיישבות האירופית הגבירה מאוד את כריתת העצים המקומיים. מנהלי היערות הבינו שהמשאבים הטבעיים אינם בלתי מוגבלים. הם החלו לבחון עצים שמקורם במדינות אחרות. הזרעים הגיעו ממקומות רבים בעולם. ביניהם נמצאו גם זרעי סקויה מהחוף המערבי של אמריקה הצפונית. החוקרים לא ביקשו להקים אתר תיירות. מטרתם הייתה למצוא עץ שיספק חומר גלם איכותי לתעשייה. חלקות ניסוי ניטעו באזורים שונים ברחבי המדינה. רוטורואה הייתה אחת החשובות שבהן. גם באזור טקאפו, קווינסטאון, וואנאקה ומקומות נוספים נבחנו מינים שונים. כל חלקה סיפקה מידע על קצב הצמיחה, איכות העץ ויכולת ההסתגלות. במשך עשרות שנים אספו החוקרים נתונים והשוו בין המינים. כך החל אחד מניסויי הייעור הגדולים בתולדות ניו זילנד.

הקרקע שבנתה יער של ענקים
לא כל מקום מתאים לגידול סקויה. העצים זקוקים ללחות, לקרקע עמוקה ולאקלים מתון. אזור רוטורואה העניק להם כמעט את כל הדרוש. האדמה הגעשית עשירה במינרלים ומנקזת מים היטב. הגשמים מגיעים לאורך רוב חודשי השנה. הקיץ נעים יחסית והחורף מתון. גם הלחות באוויר נשארת גבוהה במשך תקופות ארוכות. התנאים הללו עודדו את העצים לצמוח במהירות יוצאת דופן. חוקרים גילו שחלק מהסקויות בניו זילנד גדלו מהר יותר מקרוביהן באזור מוצאן. הגזעים התעבו בקצב מרשים. הצמרות התרוממו משנה לשנה. חלק מהעצים הגיעו לממדים מרשימים בתוך מעט יותר ממאה שנים. היער הפך למעבדה חיה עבור חוקרי ייעור. גם כיום ממשיכים אנשי מדע לעקוב אחר התפתחותם. הם בוחנים כיצד משפיעים האקלים והקרקע על אחד העצים המפורסמים בעולם.

החלום הגדול שלא הפך לתעשייה
כאשר ניטעו הסקויות בניו זילנד, איש לא חשב על שבילי הליכה או גשרים בין הצמרות. הממשלה ביקשה למצוא את עץ העתיד של המדינה. היערות המקומיים הידלדלו במהירות בעקבות עשרות שנות כריתה. היה צורך במין שיצמח מהר ויספק עץ איכותי. הסקויה נראתה מועמדת מושלמת. היא גדלה במהירות, הגיעה לממדים עצומים והפגינה הסתגלות מרשימה. אולם ככל שהעצים התבגרו, התגלתה בעיה שלא צפו מראש. תנאי הגידול המעולים האיצו את קצב הצמיחה. כתוצאה מכך התפתח עץ בעל צפיפות נמוכה יחסית. חומר הגלם התאים פחות לקורות ולשימושי בנייה כלליים. במקביל הציג אורן הרדיאטה שילוב מוצלח יותר של מהירות, חוזק ועלות. תעשיית היער בחרה בו כמעט פה אחד. נטיעות הסקויה המסחריות נעצרו בהדרגה. החלקות שכבר ניטעו נשארו במקומן. במקום להפוך למקור עצים, הן הפכו עם השנים לאחד הנופים המרשימים בניו זילנד. לעיתים דווקא הניסוי שלא הצליח מגשים חלום גדול יותר.
הענקים שנשארו מאחור
מרבית המטיילים מכירים את הסקויות מרוטורואה. בפועל אפשר לפגוש אותן בעוד מקומות ברחבי ניו זילנד. חלקן ניטעו במסגרת אותו פרויקט ייעור ארצי. אחרות הגיעו לגנים ציבוריים ולאחוזות פרטיות. אחת החורשות המרשימות נמצאת בשמורת האמורנה, סמוך לאגם טקאפו. עצי הסקויה משתלבים שם בין מטעים עתיקים לנופי ההרים של מקנזי. בקווינסטאון גדלים עצים ותיקים בפארקים ובשטחים ציבוריים. גם בוואנאקה אפשר למצוא מספר סקויות גדולות ומרשימות. חורשות קטנות נוספות פזורות באזור קרייסטצ'רץ', דנידין ואינברקרגיל. אף אחת מהן אינה משתווה בגודלה לחורשת רוטורואה. יחד הן מספרות את סיפורו של ניסוי שהתפרש על פני המדינה כולה. מי שמכיר את הסיפור מתחיל לזהות את הענקים גם במקומות בלתי צפויים. כל עץ כזה הוא זיכרון חי מתקופה שבה ניו זילנד חיפשה את יער העתיד שלה. היום הם מעניקים צל, יופי והיסטוריה למי שעוצר להביט בהם.


לטייל בין הצמרות
חורשת הסקויות בפאקארווארווה מציעה חוויה שאין דומה לה בניו זילנד. במקום להביט בעצים מלמטה, המבקרים עולים אל לב היער. רשת גשרים תלויים מחברת בין פלטפורמות עץ גבוהות. ההליכה מתבצעת בגובה של עד עשרים מטרים מעל הקרקע. משם מתגלה זווית חדשה לחלוטין על היער. הגזעים נראים אינסופיים. השרכים מתפרשים כמו שטיח ירוק מתחת לרגליים. הציפורים חולפות בגובה העיניים. המתכננים השקיעו מאמצים רבים כדי לשמור על העצים. אף גשר אינו נשען ישירות על הגזע. מערכות העיגון מאפשרות לעצים להמשיך לגדול באופן טבעי. המבקרים נהנים מן הנוף מבלי לפגוע ביער עצמו. השילוב בין הנדסה עדינה לטבע עתיק מרשים במיוחד. קשה לחשוב על דרך טובה יותר להרגיש את ממדיהם האמיתיים של הענקים הירוקים. ההליכה מסתיימת, אך התחושה מלווה את המטייל עוד זמן רב.
כשהלילה מאיר את היער
עם שקיעת השמש משנה חורשת הסקויות את פניה לחלוטין. האור הטבעי מתחלף בתאורה אמנותית עדינה. עשרות גופי תאורה מיוחדים נתלים בין העצים והגשרים. המעצב הניו זילנדי דייוויד טרוברידג' יצר אותם במיוחד עבור המקום. צורותיהם שואבות השראה מזרעים, מעלים ומעולם הטבע. הן אינן מתחרות בעצים, אלא משתלבות ביניהם. אלומות אור רכות מטפסות לאורך הגזעים האדירים. צמרות הסקויה נבלעות בחשכה ומעצימות את תחושת הגובה. פנסים סמויים מאירים את השבילים בלי לסנוור את המבקרים. לעיתים עוטף ערפל דק את היער ומרכך את האורות. האווירה מזכירה תפאורה מסיפור אגדה. במקום מוזיקה רועשת נשמעים בעיקר קולות היער. כל צעד מגלה זווית חדשה של אור וצל. החוויה שונה לחלוטין מזו של שעות היום. רבים בוחרים לשוב לכאן פעמיים באותו ביקור. פעם אחת כדי לראות את העצים, ופעם נוספת כדי להרגיש אותם.


מעמיקים: מה מלמדים אותנו הענקים
מטיילים רבים מגיעים אל יער הסקויות כדי לראות עצים גבוהים במיוחד. אחרים מחפשים את גשרי הצמרות או את התאורה המרהיבה בלילה. מעטים שואלים מדוע הענקים האלה בכלל צומחים בניו זילנד. עוד פחות יודעים שהם הגיעו לכאן כחלק מניסוי ייעור. סיפורם מלמד שיעור חשוב על ניו זילנד. הנופים המרשימים ביותר אינם תמיד אלו שנולדו באופן טבעי. לעיתים דווקא הניסיונות של האדם יוצרים סיפורים בלתי צפויים.
ככל שמכירים את הסקויות, כך משתנה גם הדרך שבה מביטים ביער. כל גזע מספר על חזון שהקדים את זמנו. כל טבעת בגזע מתעדת עוד שנה במסע שנמשך כבר יותר ממאה שנים. העצים מזכירים שהטבע אינו ממהר לשום מקום. אין בו הצלחות מיידיות. אין בו קיצורי דרך. רק זמן, סבלנות ושיתוף פעולה בין האדם לבין הסביבה.
זאת גם הסיבה שאני מאמין שטיול מוצלח בניו זילנד אינו נמדד רק במספר המקומות שביקרתם בהם. הוא נמדד בכמות הסיפורים שלקחתם אתכם הביתה. כאשר יודעים כיצד הגיעו הסקויות לכאן, להבין את מקומן בהיסטוריה של הייעור ואת הדרך שבה הפכו לאחד מיערותיה היפים של המדינה, גם הליכה קצרה בין הגזעים מקבלת משמעות חדשה. הנוף כבר אינו רק מרשים. הוא מתחיל לדבר.
בדיוק לשם כך אני משקיע בבניית מסלולי הטיול של רותם ניו זילנד. מעבר לכבישים, לתצפיות וללוחות הזמנים, אני משתדל לחבר כל מקום לסיפור שמאחוריו. כך הטיול הופך מאוסף של נקודות על המפה למסע עמוק בין טבע, תרבות והיסטוריה. לפעמים כל ההבדל מתחיל בשאלה פשוטה אחת: איך קרה שעץ ענק מקליפורניה הפך לאחד המראות הבלתי נשכחים של ניו זילנד?
רוצים לדעת עוד על הטבע בניו-זילנד? – רכשו רישיון שימוש למַפָּה שלי שתלווה אתכם לכל מקום בטיול.








