הענקים שהגיעו כניסוי ייעור והפכו לאחד היערות המרהיבים במדינה

מרבית המטיילים מכירים את הסקויות מרוטורואה. בפועל אפשר לפגוש אותן בעוד מקומות ברחבי ניו זילנד. חלקן ניטעו במסגרת אותו פרויקט ייעור ארצי. אחרות הגיעו לגנים ציבוריים ולאחוזות פרטיות. אחת החורשות המרשימות נמצאת בשמורת האמורנה, סמוך לאגם טקאפו. עצי הסקויה משתלבים שם בין מטעים עתיקים לנופי ההרים של מקנזי. בקווינסטאון גדלים עצים ותיקים בפארקים ובשטחים ציבוריים. גם בוואנאקה אפשר למצוא מספר סקויות גדולות ומרשימות. חורשות קטנות נוספות פזורות באזור קרייסטצ'רץ', דנידין ואינברקרגיל. אף אחת מהן אינה משתווה בגודלה לחורשת רוטורואה. יחד הן מספרות את סיפורו של ניסוי שהתפרש על פני המדינה כולה. מי שמכיר את הסיפור מתחיל לזהות את הענקים גם במקומות בלתי צפויים. כל עץ כזה הוא זיכרון חי מתקופה שבה ניו זילנד חיפשה את יער העתיד שלה. היום הם מעניקים צל, יופי והיסטוריה למי שעוצר להביט בהם.

חורשת הסקויות בפאקארווארווה מציעה חוויה שאין דומה לה בניו זילנד. במקום להביט בעצים מלמטה, המבקרים עולים אל לב היער. רשת גשרים תלויים מחברת בין פלטפורמות עץ גבוהות. ההליכה מתבצעת בגובה של עד עשרים מטרים מעל הקרקע. משם מתגלה זווית חדשה לחלוטין על היער. הגזעים נראים אינסופיים. השרכים מתפרשים כמו שטיח ירוק מתחת לרגליים. הציפורים חולפות בגובה העיניים. המתכננים השקיעו מאמצים רבים כדי לשמור על העצים. אף גשר אינו נשען ישירות על הגזע. מערכות העיגון מאפשרות לעצים להמשיך לגדול באופן טבעי. המבקרים נהנים מן הנוף מבלי לפגוע ביער עצמו. השילוב בין הנדסה עדינה לטבע עתיק מרשים במיוחד. קשה לחשוב על דרך טובה יותר להרגיש את ממדיהם האמיתיים של הענקים הירוקים. ההליכה מסתיימת, אך התחושה מלווה את המטייל עוד זמן רב.

עם שקיעת השמש משנה חורשת הסקויות את פניה לחלוטין. האור הטבעי מתחלף בתאורה אמנותית עדינה. עשרות גופי תאורה מיוחדים נתלים בין העצים והגשרים. המעצב הניו זילנדי דייוויד טרוברידג' יצר אותם במיוחד עבור המקום. צורותיהם שואבות השראה מזרעים, מעלים ומעולם הטבע. הן אינן מתחרות בעצים, אלא משתלבות ביניהם. אלומות אור רכות מטפסות לאורך הגזעים האדירים. צמרות הסקויה נבלעות בחשכה ומעצימות את תחושת הגובה. פנסים סמויים מאירים את השבילים בלי לסנוור את המבקרים. לעיתים עוטף ערפל דק את היער ומרכך את האורות. האווירה מזכירה תפאורה מסיפור אגדה. במקום מוזיקה רועשת נשמעים בעיקר קולות היער. כל צעד מגלה זווית חדשה של אור וצל. החוויה שונה לחלוטין מזו של שעות היום. רבים בוחרים לשוב לכאן פעמיים באותו ביקור. פעם אחת כדי לראות את העצים, ופעם נוספת כדי להרגיש אותם.

מטיילים רבים מגיעים אל יער הסקויות כדי לראות עצים גבוהים במיוחד. אחרים מחפשים את גשרי הצמרות או את התאורה המרהיבה בלילה. מעטים שואלים מדוע הענקים האלה בכלל צומחים בניו זילנד. עוד פחות יודעים שהם הגיעו לכאן כחלק מניסוי ייעור. סיפורם מלמד שיעור חשוב על ניו זילנד. הנופים המרשימים ביותר אינם תמיד אלו שנולדו באופן טבעי. לעיתים דווקא הניסיונות של האדם יוצרים סיפורים בלתי צפויים.

ככל שמכירים את הסקויות, כך משתנה גם הדרך שבה מביטים ביער. כל גזע מספר על חזון שהקדים את זמנו. כל טבעת בגזע מתעדת עוד שנה במסע שנמשך כבר יותר ממאה שנים. העצים מזכירים שהטבע אינו ממהר לשום מקום. אין בו הצלחות מיידיות. אין בו קיצורי דרך. רק זמן, סבלנות ושיתוף פעולה בין האדם לבין הסביבה.

זאת גם הסיבה שאני מאמין שטיול מוצלח בניו זילנד אינו נמדד רק במספר המקומות שביקרתם בהם. הוא נמדד בכמות הסיפורים שלקחתם אתכם הביתה. כאשר יודעים כיצד הגיעו הסקויות לכאן, להבין את מקומן בהיסטוריה של הייעור ואת הדרך שבה הפכו לאחד מיערותיה היפים של המדינה, גם הליכה קצרה בין הגזעים מקבלת משמעות חדשה. הנוף כבר אינו רק מרשים. הוא מתחיל לדבר.

בדיוק לשם כך אני משקיע בבניית מסלולי הטיול של רותם ניו זילנד. מעבר לכבישים, לתצפיות וללוחות הזמנים, אני משתדל לחבר כל מקום לסיפור שמאחוריו. כך הטיול הופך מאוסף של נקודות על המפה למסע עמוק בין טבע, תרבות והיסטוריה. לפעמים כל ההבדל מתחיל בשאלה פשוטה אחת: איך קרה שעץ ענק מקליפורניה הפך לאחד המראות הבלתי נשכחים של ניו זילנד?