הוייא

הוייא היא ציפור אנדמית לאי הצפוני של ניו-זילנד אשר חיה בו בעבר, וכיום נחשבת כזן אשר נכחד.
המראה המיוחד של הציפור העניק לה מעמד אייקוני של סמל בתרבות המאורית, ומאוחר יותר גם בקרב האדם הלבן.

האוצר האבוד

יש משהו כמעט בלתי נתפס בסיפור של ה־הוייא. לא רק ציפור שנעלמה – אלא נוכחות שלמה שנמחקה מהיער, מהצלילים, מהחיים עצמם.

ה־הוייא לא הייתה עוד ציפור ביער. היא היתה יצירה נדירה של הטבע – זוג שחי בהרמוניה מושלמת: הזכר, עם מקור קצר וחזק, חצב בעץ.
הנקבה, עם מקור ארוך ומעוקל, המשיכה פנימה אל המקומות הנסתרים. שני גופים תנועה אחת. שיתוף פעולה שאין לו אח ורע בעולם החי

אבל הסיפור שלו עמוק יותר מהביולוגיה. עבור בני המאורים, ה־הוייא היתה סמל.
נוצותיה השחורות, עם קצוות לבנות, נשאו בתוכן מאנה – כוח, כבוד, מעמד.
רק מנהיגים ענדו אותן. לא קישוט – אלא הצהרה. חיבור בין אדם, אדמה ורוח.

ואז הגיע השבר – עם בוא המתיישבים האירופאים במאה ה־19, היערות החלו להיעלם.
האדמה נפתחה לחקלאות, וה־הוייא איבדה את ביתה.
במקביל, יופיו הפך למטרה: נוצותיה, שבעבר נשמרו בקדושה, הפכו לפריט אספנות. צייד, סחר, תאווה – והאוכלוסייה קרסה במהירות כואבת.

אספנים ומוזיאונים ברחבי העולם חיפשו להשיג את הבלתי ניתן להשגה.
ובמרדף הזה – האובדן הפך לבלתי נמנע. בשנת 1907 נרשמה התצפית האחרונה המקובלת. אחרי זה – רק שמועות. רק תקווה דקה שנעלמת בין העצים.

ה־הוייא לא נכחדה ביום אחד. היא דעכה לאט – עד שהשקט תפס את מקומו של השיר. והשקט הזה עדיין מהדהד. היום הוא חי בזיכרון, במוזיאונים, בסיפורים, ובזהות של המאורים. אבל יותר מזה – הוא חי כאזהרה.

כי יש אובדן שאי אפשר לתקן. יש יופי שלא חוזר.

ה־הוייא היא תזכורת שמה שנראה נצחי – יכול להיעלם מהר יותר ממה שאנחנו מוכנים להאמין.

מראה

ההוייא היתה הגדולה מבין חמשת הציפורים בעלי הדבלול אשר חיו בניו-זילנד
הקואקו והאוכפית של האי הצפוני
הקוקאקו והאוכפית של האי הדרומי אשר מצויים בסכנת הכחדה כיום
וההוייא אשר נכחדה לגמרי
זו הייתה ציפור שיר גדולה ובולטת, בעלת נוצות שחורות עם ברק מתכתי בגוון ירקרק, כחול וסגול.
נוצות הזנב היו ארוכות ובעלות קצה לבן.
מקורו של הזכר היה ארוך וישר, ומקורה של הנקבה היה ארוך ומעוקל.
מדענים סבורים שצורת המקור האופיינית סייעה להוייא בהשגת מזונה שהתבטא בעיקר בזחלים ורימות – אותן היתה שולפת ההוייא מתוך גזעי עצים בעזרת מקורה הארוך והמעוקל.
משני צידי המקור היו לה דבלולים כתומים בצבע עז שהיווה קונטרסט לצבעה השחור אשר חתמו את המופע הייחודי שלה.
קול קריאתה של ההוייא תוארה על ידי המאורים כשריקה חלקה וארוכה בעלת הצליל "הוייא" אשר תורגמה בשפת המאורי ל "היכן אתה?" והיא שהעניקה לה את שמה

**פירוש שמה המדעי הוא: אשה בעלת מקור שונה**

צפה בסרטון זה ביוטיוב

הכחדה

ההעלמות ההוייא נעוצה בכריתת היערות בהן היתה חיה, וכמו כן בציד יתר להשגת נוצותיה אשר נחשבו נדירות ויפות.
היערות בוראו כדי לפנות מקום לאדמות חקלאיות, דבר אשר צמצם את שטח הגידול והמחיה שלהן.
במקביל אלפי ציפורי הויא ניצודו לטובת העורות והנוצות אשר נחשבו יקרות ערך באנגליה, זאת לאחר שהדוכס מיורק תועד לובש נוצות הוייא בעת ביקורו בניו-זילנד בשנת 1901.

בתרבות המאורית נוצות ההוייא שימשו לקישוט רב ערך בשיער הצ'יף ובני משפחתו.
לעיתים נהגו אנשי המעמד העליון בשבט לענוד נוצות כעגילים, ואף חלקים שלמים מהציפור סביב הצוואר כעיטורי נוי ועדיים.

תכניות השימור אשר נחקקו בתחילת המאה העשרים נאכפו בצורה גרועה, והתיעוד האחרון של ציפור ההוייא נרשם בשנת 1960, כיום ההוייא היא זכרון עצוב למין מפואר שבעבר חי באלפיו באי הצפוני של ניו-זילנד.