הזהב הרך של הרי ניו זילנד

אחת התמונות המזוהות ביותר עם ניו זילנד היא גזיזת הכבשים.

בדרך כלל גוזזים את כבשי המרינו פעם בשנה, ולעיתים בתנאים מסוימים גם יותר. גוזז מקצועי מסוגל לגזוז מאות כבשים ביום אחד תוך דקות ספורות לכל כבשה.

המטרה היא להסיר את שכבת הצמר בשלמותה, מבלי לפגוע בבעל החיים ומבלי לקרוע את הסיב היקר.

העבודה דורשת כוח פיזי, טכניקה מדויקת וניסיון רב.
בניו זילנד מתקיימות גם תחרויות גזיזה שבהן מתחרים אנשי מקצוע על מהירות, דיוק ואיכות העבודה.

הסיבה המרכזית למעמדה של המרינו היא איכות הצמר.
סיבי המרינו דקים במיוחד ביחס לגזעי כבשים רבים אחרים. הם רכים, גמישים ונעימים למגע, ולכן מתאימים לביגוד הנלבש ישירות על העור.
בניגוד למה שרבים חושבים, צמר איכותי אינו רק מחמם. הוא גם מווסת טמפרטורה, מסייע בנידוף לחות וממשיך לשמור על חום הגוף גם כאשר הוא רטוב. בנוסף זהו חומר אנטיבקטריאלי טבעי שמונע ריח זיעה, משאב מתכלה, ובעל תכונות של עמידות באש.
המאפיינים הללו הפכו את צמר המרינו לחומר גלם מבוקש במיוחד בתעשיית בגדי הטיולים, הספורט והלבוש היוקרתי.

חברות ניו זילנדיות רבות בנו מוניטין עולמי סביב השימוש בצמר זה. סיבי המרינו דקים במיוחד ביחס לגזעי כבשים רבים אחרים. הם רכים, גמישים ונעימים למגע, ולכן מתאימים לביגוד הנלבש ישירות על העור.

לא כל צמר מרינו זהה.
איכות הצמר נמדדת בין היתר לפי עובי הסיבים, אורך הסיב, צבעו וניקיונו. ככל שהסיבים דקים יותר, כך נחשב הצמר לאיכותי ויקר יותר.

סיבי צמר עדינים במיוחד משמשים לייצור בגדים יוקרתיים, שכבות בסיס למטיילים וביגוד ספורט איכותי.
צמר עבה יותר משמש לשטיחים, שמיכות, בידוד וחומרי גלם לתעשיות שונות.
בשנים האחרונות גובר השימוש בצמר גם במוצרים חדשניים כמו חומרי בידוד לבנייה, מוצרי אקוסטיקה וחלופות ידידותיות לסביבה לחומרים סינתטיים.

אחד המראות המרשימים ביותר בסטיישנים הוא העברת עדרים.
בעבר התבצעה העבודה כמעט לחלוטין בעזרת סוסים וכלבי רועים. גם כיום כלבי הרועים הם מהשותפים החשובים ביותר של מגדלי הצאן.
כלבי ההאנטאווי ידועים ביכולתם להניע עדרים באמצעות נביחות עוצמתיות, בעוד שכלבי הבורדר קולי מצטיינים בשליטה מדויקת בתנועת הכבשים.
באזורים הרריים וקשים לגישה נעשה כיום שימוש גם במסוקים המסייעים באיתור ובהכוונת עדרים על פני שטחים עצומים.
השילוב בין מסורת עתיקה לטכנולוגיה מודרנית יוצר מראה ייחודי שאין דומה לו במקומות רבים בעולם.

בשנת 1998 נעלמה כבשת מרינו אחת מאחת מתחנות המרעה באזור אוטגו. בחוות ענק המשתרעות על פני אלפי דונמים, כבשה בודדת יכולה להיעלם בקלות בין הגבעות, הערוצים והסלעים. איש לא שיער שהיא תצליח להתחמק במשך שנים כה רבות.

במשך שש שנים חיה הכבשה לבדה באזור הררי ומבודד. היא הצליחה להימנע ממפגש עם בני אדם ולהמשיך לרעות בטבע ללא כל טיפול. מאחר שלא נגזזה במשך כל התקופה הזאת, המשיך הצמר שלה לצמוח ללא הפסקה.

בשנת 2004 הבחינו בה חוואים מקומיים ולכדו אותה. כאשר הובאה חזרה אל התחנה, התברר שהיא נושאת על גופה כמות עצומה של צמר. לאחר הגזיזה התגלה כי משקל הצמר שהוסר ממנה עמד על כ-27 קילוגרם, פי כמה וכמה מכמות הצמר הרגילה של כבשת מרינו ממוצעת.

הכבשה זכתה לשם "שרק" והפכה בן לילה לכוכבת לאומית. כלי תקשורת מכל העולם הגיעו לסקר את הסיפור יוצא הדופן, והיא אף הופיעה באירועים ציבוריים ובתוכניות טלוויזיה.

סיפורה של שרק הזכיר לניו זילנדים עד כמה חשוב תהליך הגזיזה לבריאות הכבשים. בניגוד לאבותיהן הפראיים, כבשי המרינו המודרניות אינן משירות את הצמר באופן טבעי, ולכן הן תלויות באדם כדי להימנע מעומס חום, קשיי תנועה ובעיות בריאות שונות.

עד היום נחשבת שרק לאחת הכבשים המפורסמות ביותר בתולדות ניו זילנד, וסיפורה ממשיך להצחיק ולהפתיע מטיילים ומקומיים כאחד.

קשה להבין את ניו זילנד מבלי להבין את סיפורן של כבשי המרינו.

הן הגיעו לכאן מקצה אחר של העולם. בהמשך הסתגלו להרים הקשוחים של האי הדרומי והפכו לאחד מעמודי התווך של הכלכלה המקומית. הצמר שלהן בנה קהילות, פיתח אזורים מרוחקים ויצר מסורת חקלאית שנמשכת עד היום.

מספר הכבשים בניו זילנד ירד משמעותית בעשורים האחרונים. בשנות ה-80 חיו במדינה יותר מ-70 מיליון כבשים, כיום מספרן עומד על כ- 30 מיליון בלבד. אך למרות הירידה, המרינו עדיין נחשבת לאחד הסמלים החקלאיים החשובים במדינה.

בחברת רותם ניו זילנד, אנחנו אוהבים לספר את הסיפורים שמאחורי הנופים. לא רק על ההרים, האגמים והפיורדים, אלא גם על בעלי החיים והאנשים שעיצבו את הארץ הזו. כבשת המרינו מזכירה שלפעמים דווקא מאחורי שדה שקט של צמר לבן מסתתר סיפור שלם על חלוציות, התמדה וחיים בלב הטבע הפראי של ניו זילנד.