הקעקוע המאורי

סיפור תולדותיו של הקעקוע המאורי

קעקועי שבטי המאורים בניו-זילנד

עוד בשנת 1756 כאשר פגש קפטן ג’יימס קוק במסעו לניו-זילנד בשבטי המאורי לראשונה, היטיב לתאר את אמנות הקעקוע על פניהם של הלוחמים:

לאחר מאמצי תיווך ושכנוע רבים הגיעו כמה לוחמים מאורים לספינתי. קוק מתאר את פניהם המקועקעות ברישומיו: שפתיהם היו מקועקעות לחלוטין, פניהם היו “חרושות” קווים ספירליים שחורים, האדם הזקן ביותר היה גם המקועקע ביותר.

שבטים שונים במקומות שונים ע”פ ניו-זילנד היו מקועקעים בצורות שונות. נדמה היה שהקעקועים שאבו את השראתם מגילופי העץ שבם עסקו.

כמו ריקוד המלחמה שלהם גם הקעקועים המחורצים על פניהם ביקשו להטיל אימה על יריביהם. איכות וכמות הקעקועים היוותה סמל סטטוס. הקעקועים שיקפו את אומץ ליבו של הלוחם, את השיגיו והשיגי אבותיו.

טה-מוקו אמנות הקעקוע המאורי

טה-מוקו היא אמנות הקעקוע המאורי המסורתי, שנעשית בעזרת איזמל. הקעקוע הפגין בגלוי את מורשתו של האדם על פניו. האמנות דעכה במאה ה -19 לאחר כניסת הנצרות, אך בעשורים האחרונים עברה תחייה. למרות שהמוקו המודרני נמצא בסגנונות מסורתיים, רובם מבוצעים באמצעות ציוד מודרני. חלקי גוף כמו הידיים, הרגליים והגב הם מקומות פופולריים עבור מוקו מודרני, אם כי חלקם עדיין על הפנים.
המאורים מאמינים שכל אדם נולד עם טה-מוקו, וצריך רק לגלות ולחשוף אותו בזמן הנכון

קעקועי הגברים

כבר בהגיעם לניו-זילנד, נתקלו הפולינזים בעצי הקאורי הענקים והמלכותיים שצמחו ביערות האי הצפוני, ובמהרה גילו את חוזקו של העץ והחלו להשתמש בו לבניית כלי מלאכה, כלי נשק, וכשגילו את עמידותו הגבוהה במים, החלו אף לעצב ממנו ספינות קרב מהירות בשם וואקה. את שרף העץ נהגו ללעוס כמסטיק לשם הנאה, ואת השימוש הרב ביותר עשו כאשר נהגו לערבב את השרף באפר המדורה ולהחדיר אותו לחתכים בעורם על מנת ליצור את ה “טה-מוקו”, הקעקועים המורכבים על פניהם, וגופם
גברים היו מקועקעים בחלקים רבים של גופם, כולל פנים, ישבן וירכיים.
ככל שמעמד המקועקע היה גבוה יותר – כך מורכב יותר היה הקעקוע, אשר העיד על אומץ לב, ועל מורשתו ואילן היוחסין שלו.

קעקועי הנשים

נשים היו מקועקעות בדרך כלל רק על השפתיים והסנטר, ויש מקרים בהן היו הנשים מתקעקעות גם באף ובמצח .
לרוב לקראת מועד החתונה – היתה האישה מתחילה “סשנים” של כמה שעות בכל פעם על מנת לקעקע את המוקו הייחודי שלה.
לעיתים, הכאב היה כה עז, עד שנדרשו כמה נשים לאחוז בה בעת הטקס ומנהיגות השבט אף נאלצו להפעיל את מלוא סמכותן ועוצמתן על מנת לשכנע את האישה לסיים את הטקס ולהתקעקע לכבוד בעלה.
בתום הטקס זמן ההחלמה הממושך גרם לנשים לאכול במשך זמן רב רק מזון נוזלי על מנת לא לפצוע מחדש את החתכים העמוקים בפניהן, ולהשלים את תהליך הריפוי.
הנשים ראו בגברים המקועקעים כפסגת השאיפות. כל אישה רצתה גבר בעל קעקועים גדולים ומרשימים המעידים עד עמידתו בכאב טקס הקעקוע. הן ידעו שמגבר שכזה הן ירצו שיוולדו להם ילדים חזקים ואמיצים אשר ימשיכו את מסורת השבט.

שפת הקווים והצורות

כל צורה, כל קו, כל סיבוב ספירלי – מספרים חלק מהסיפור. יש אזורים בפנים שמוקדשים למוצא המשפחתי, אחרים להישגים בחיים, לשבט שאליו היו שייכים הלוחמים או לקרבות שעברו. אצל גברים, מוקו מלא יכול לכסות את כל הפנים, בעוד אצל נשים נהוג ה”קאווה” – קעקוע עדין ומדויק באזור הסנטר והשפתיים.

האגדה שמאחורי המסורת

לפי הסיפור המיתולוגי, מטאורה – לוחם מאורי – ירד לעולם הרוחות כדי להחזיר את אהובתו. שם למד מהאלים את אומנות החריטה בעור, והביא אותה אל עולמנו. הסיפור הזה לא רק מסביר את מקור המוקו, אלא גם את עומק המשמעות שבו – קשר בין אדם, אבותיו, והעולם שמעבר. יש גם מי שמקשרים את המילה “מוקו” לאל רואומוקו, הקשור לרעידות אדמה ולצלקות שהן מותירות בקרקע.

הכלים והטכניקה

בעבר השתמשו ב”אוּהי” – מסרקי עצם או עץ עם קצוות מחודדים. הכלי הוטבע בעור באמצעות מכות פטיש קטנות, והצבע הטבעי חדר לתוך החריצים. לא מדובר בציור שטחי, אלא ביצירת צלקת אמנותית, שמקבלת את צורתה הסופית רק אחרי ההחלמה. טקס מוקו לא היה אמור להיות נוח. הכאב נחשב חלק מהמשמעות – הוכחה לאומץ, לנחישות ולכבוד שהמאורים נתנו למורשת שלהם. כל שלב בטקס לווה בשירים, בהסברים ובתפילות, והיה אירוע קהילתי שכולם לקחו בו חלק

גם מקור השם טאטו (קעקוע) נעוץ בצליל אותו הפיקו מכות הפטיש הקטנות במסרקים שהיו עשויים עצמות אלבטרוס חלולות, במקצב: טא-טו, טא-טו, טא-טו וכך זכה הקעקוע לשמו.

הכלים והטכניקה

ב־2016 קיבלה הפוליטיקאית הניו זילנדית נאנאיה מהוטה מוקו קאווה – הקעקוע המסורתי של נשים באזור הסנטר והשפתיים. כשהתמנתה לשרת החוץ ב־2020, אחד הכותבים טען שקעקוע על פניה אינו הולם דיפלומטית. דבריו עוררו גל תמיכה רחב במהוטה, שאמרה: “יש כיום מודעות הולכת וגוברת להתחדשות התרבות המאורית, ולכך שהמוקו על הפנים הוא היבט חיובי שלה. עלינו להפסיק לקשר את המוקו לעולם הכנופיות – כי זה פשוט לא מה שהוא מייצג.”

ביום חג המולד 2021 עשתה ההיסטוריה – העיתונאית המאורית אוריני קייפרה, שגם היא נושאת מוקו קאווה, הפכה לאדם הראשון עם סימונים מסורתיים על הפנים שהגיש תוכנית חדשות בשעת צפיית שיא בטלוויזיה הארצית בניו זילנד.

מוקומוקאי

כאשר מישהו עם מוקו מת, ראשו היה נשמר לעתים קרובות. המוח והעיניים הוסרו, וכל הפתחים נאטמו בסיבי פשתן ושרף עצי קאורי. לאחר מכן, הראש בושל או אודה בתנור לפני שעושן על אש גלויה ויובש בשמש במשך מספר ימים. הטיפול הסופי בשומן כרישים העניק לו בידוד והגנה מהאלמנטים. ראשים משומרים כאלה, מוקומוקאי, נשמרו על ידי משפחותיהם בקופסאות מגולפות ומעוטרות והוצאו רק לטקסים קדושים.

מוקומוקאי של מנהיגי שבטים אויבים שנהרגו בזמן הקרב – נלקחו כשלל ונחשבו כפרס מלחמה מבוקש מאוד, הם עברו את תהליך המוקומוקאי והוצבו בחזית המראיי (בית הכינוס החשוב של השבט) שם לעגו להם לוחמי השבט המנצח. ראשים אלו היו חשובים במשא ומתן דיפלומטי בין שבטים לוחמים, כשהחזרה והחלפה של מוקומוקאי היו תנאי מוקדם חיוני לשלום

**אוסף מוקומוקאי של מייג’ור ג’נרל הורשיו גורדון רובלי, שהוחזר למוזיאון וולינגטון בשנת 2014**

סיכום

טה–מוקו הוא מנהג של צילוק וסימון הגוף בכדי לשקף את אילן היוחסין וההשתייכות השבטית של הלובש אותו. מבחינה תרבותית הקעקוע הוא סוג של הצהרת שייכות. וקעקועו על הפנים היא ההצהרה האולטימטיבית שיכול אדם לעשות בכדי לבטא את זהותו כמאורי. המאורי מאמינים שהראש הוא האיבר הקדוש ביותר בגוף. ולכן טה-מוקו פנים מראה את השייכות השבטית המובהקת ביותר.