סיפורו של קאקאפו – התוכי הכבד בעולם

האב הקדמון של קאקאפו נפרד ממיני התוכיים האחרים כשניו זילנד הפכה לאי, לפני כ-70 מיליון שנה. שם, בהיעדר טורפים, איבד את יכולת התעופה. עם התיישבות הפולינזים בניו זילנד, ולאחריהם האירופאים, הגיעו עמם טורפים שהיו עבורו מינים פולשים, כגון חתולים, חולדות וסמוריים, ואוכלוסיית הקאקאפו הוכחדה כמעט כליל.
לפני בואו של האדם, הקאקאפו שגשג וחי במספרים גדולים; חוקרים משערים כי באותם הזמנים היו מיליונים מהם.

קאקאפו הוא תוכי כבד וגדול: פרטים זכרים בוגרים מגיעים לאורך של יותר מ-60 סנטימטרים ולמשקל של בין 3 ל-4 קילוגרם (תוכי ארה, לשם השוואה, משקלו בין 1 ל-1.5 קילוגרם). הקאקאפו חסר יכולת תעופה; יש לו זוג כנפיים קצרות יחסית לאורך גופו, אך עצם החזה, המעגנת את שרירי התעופה אצל שאר העופות, אינה מסיבית אצלו. הוא משתמש בכנפיו כדי לאזן את גופו, לתמיכה; כדי לבלום את נפילתו, כאשר הוא מנתר מעצים ומסלעים; וכדי להתנייד בעזרתן ביתר קלות על הקרקע. בשונה מעופות אחרים חסרי יכולת תעופה, לקאקאפו יכולת לאגור כמות גדולה של שומן ולהשתמש בו כמצבור אנרגיה.
לקאקאפו מעין “שפם” של פלומת נוצות רכה דמוית פרווה (בדומה לנוצות הקיווי), המשווה לו מראה הדומה במקצת לפני הינשוף. על כן כינוהו המתיישבים האירופיים המוקדמים תוכי הינשוף.

קאקאפו נמנה עם מספר משפחות של עופות שלהם מערכת חיזור ורבייה ייחודית המכונה לֶק: הזכרים מתקבצים בעונת החיזור באזור תחום כלשהו, מעין זירה, ומתחילים להתחרות זה בזה כדי להרשים את הנקבות ולמשוך אותן אליהם, כדי להזדווג איתן לבסוף. הנקבות צופות בתצוגה זו; הן מחליטות באיזה בן זוג לבחור על פי איכות התצוגה שלו, והזכרים לעולם אינם רודפים אחר הנקבות בציפייה להזדווגות. אצל הקאקאפו לא נוצר קשר זוגי, ומטרת ההיכרות היא ההזדווגות בלבד

אחר שהלק הסתיים והנקבות בחרו את הזכרים, האחרונים מפיקים קולות חזקים בתדר נמוך, הדומים למעין רעמים, כדי למשוך אליהם את בת זוגם להזדווגות – שכן השניים נפרדים לצורך שיטוט באזור וחיפוש אחר מזון. הפקת קולות אלו מכונה “בימבוּם”. בעונת הרבייה מבמבמים הזכרים במשך כשמונה שעות כל לילה, וכל זכר מפיק אלפי “בומים” בזמן זה. התהליך יכול להימשך שלושה או ארבעה חודשים, ובתקופה זו עשוי הזכר לאבד כמחצית ממשקל גופו הכולל.
הנקבות נמשכות לשטח ההזדווגות בעקבות קולות הזכרים, ולעיתים הן אף הולכות מספר קילומטרים מהטריטוריות שלהן לשטח החיזור. אז נכנסת הנקבה לשטח התצוגה הפרטי של אחד מהזכרים, שפותח במעין מחול, הכולל נענוע גופו מצד לצד ויצירת קולות נקישה על ידי מקורו.

בסופו של כל מחזור רבייה הנקבה מטילה בין ביצה אחת לארבע. היא מקננת ובונה את קנה על הקרקע, בצל הצמחייה, או לחלופין במקומות כגון גזעי עצים חלולים. האם דוגרת על הביצים בקפידה, אך חייבת לעזוב אותן כל לילה, כדי לתור אחר מזון. בהיעדר האם, הביצים חשופות לסיכונים שונים – גובר הסיכוי שייאכלו על ידי טורפים, והן יכולות אף לקפוא למוות. גוזלי הקאקאפו בוקעים לרוב מהביצים בתוך 30 יום; הגוזלים שזה עתה בקעו, העטופים בפלומת נוצות אפורה, חסרי ישע לחלוטין ופגיעים בדיוק כמו הביצים. הגוזלים משלימים את צמיחת הנוצות ופורחים מן הקן בגיל 10–12 שבועות, אך לעיתים מאכילה האם את צאצאיה באקראי עד לגיל 6 חודשים.

לקאקאפו הוקדש מקום נכבד בתרבות של המאורים – התושבים הילידים של ניו זילנד, וסביבו נטוו אגדות וסיפורי פולקלור שונים. בשל מחזור הרבייה הלא-סדיר של הקאקאפו, והעובדה שהוא מתרבה בעיקר בשנים פוריות במיוחד, בהם פורחים מינים מסוימים של צמחים, סברו המאורים שיש לו יכולת לחזות את העתיד. יתר על-כן, קיבלו המאורים חיזוק לאמונתם זו כשצפו בקאקאפו מטמין גרגרים של עצים בבורות מים, כדי שישמשו כאספקת מזון בקיץ הבא. נראה כי המנהג המאורי של טבילת מזון במים לאותה המטרה נלמד מהתנהגות זו של הקאקאפו

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק כדי לשאול שאלות ולהנות מתוכן איכותי