נשק מאורי
נשק מאורי בתרבות העבר וכיום
נשק שבטי המאורים בניו-זילנד
במשך מאות שנים המאורים בניו-זילנד חיו בניתוק ובידוד, דבר שהוביל ליצירת תרבות שונה, אכזרית ומרתקת.
הריחוק והניתוק מנע מעידן הברזל ששיגשג ברחבי העולם להגיע אל ניו-זילנד , כמו גם חידושים והמצאות מעולם המכניקה והטכנולוגיה.
עד להגעת האדם הלבן לניו-זילנד במאה ה-17 וה-18 נשארו המאורים נאמנים לשיטות לחימה עתיקות וכלי נשק שגולפו מעץ, עצמות לוויתן ואבנים. אלו היו חומרי הגלם היחידים עליהם ידעו השבטים, ואותם שכללו לרמת אמנות מרשימה בטכניקות לחימה שהועברו מדור לדור בעל פה בצורה מסורתית
כיום ניתן לראות במקומות רבים, החל במוזיאונים המציגים מוצגים היסטוריים אמיתיים לגמרי, מופעי תרבות מאורי, וכלה בחנויות מזכרות או סדנאות לגילוף עצם ואבן ג’ייד, את כלי הנשק המאורים במלוא הדרם. במאמר זה אציג אותם בפניכם במטרה להגביר את ההבנה והתפיסה של כלים אלו בעיני התרבות, ואת חשיבותם. מכיוון שקיים מעט מאוד חומר בעברית על התרבות המאורית, אני גאה להיות מן הראשונים החושפים את הרבדים הנסתרים של ניו-זילנד אל קהל ממדינת ישראל.
מֵרֶה
המרה הוא סוג של נשק קצר ורחב להב בצורת עלה. הוא שימש להכות/לדקור יריב בגוף או בראש, עשוי בדרך כלל מירקן נפריט (פונאמו או ג’ייד). הוא אחד מכלי הנשק המסורתיים, בקרב מגע של המאורים בניו זילנד, וסמל למנהיגות. בעת קרב מהלומת נבוט מֵרֶה מאבן ירקן יכלה לרוצץ את גוגלגולת היריב לסיים את הקרב. פונאמו היה מוערך מאוד על ידי המאורים ועצם הפונמו כנשק של צ’יף או , היה הנערץ ביותר מכל כלי הנשק המאורי. המֵרֶה היה עובר בירושה מאב לבן והאמונה היתה שכוח אבותיהם עובר בהן ולעיתים זה היה נחשב כבוד גדול להיהרג בידי מֵרֶה מסויימת
קוטאיטה
כלי נשק אכזרי זה הוא נבוט קצר העשוי מעצם לוויתן משוייפת היטב כאשר קצוותיה חדות כתער. לעיתים הנבוט היה עשוי עץ או אבן ומשמעות השם מתרגום השפה המאורית הוא “מבתר איברים פנימיים” וניתן להניח שצורת הנשק מרמזת על כך שכן היא מזכירה את שטח הפנים של אונות הכבד האנושי.
טיפאטיפה
סוג של כידון עץ מגולף שנועד למכות בזק המשולבות בעבודת רגליים מצד התוקף. מכות הבזק בוצעו בעזרת קצה המקל הישר ולא כאבחת להב גרזן. בחלק זה היו קשורות נוצות בדרך כלל אשר היו נעות בצורה שנועדה לבלבל את האוייב והסב אליהן את תשומת ליבו
פאטו
טאיאה
כידון העץ היה הנשק הפופולרי ביותר בקרב לוחמי המאורי וההכשרה לשליטה מוחלטת בכלי וסוגי המכות השונות שניתן היה לבצע בעזרתו ארכו שנים. אורכו היה כמטר וחצי עד שני מטרים, ובעוד שבקצהו השטוח נהגו לחבוט בעוצמה על מנת לרסק את עצמות היריב, בקצהו המחודד נהגו לדקור באכזריות כדי לפלח איברים פנימיים חיוניים לסיים את חייב היריב במהירות. קצה הכידון היה עשוי עץ אולם ידוע על כדונים שהתהדרו באבן ירקן מושחזת כתער בידי לוחמים מן המעמד הגבוה. כידון הטאיאה מוצלב ביחד עם חרב כחלק מסמלו של צבא ניו-זילנד ומסמל את פלגות המאורים המשתייכים לצבאו.
ווהאיקה
וואהאיקה הם כלי נשק קצרים דמויי אלות העשויים בדרך כלל מעץ או מעצם לווייתן ומשמשים לדחיפה והכאה בלחימת קרב מגע כסוג של נשק יד מאורי מסורתי. השם מתורגם ל”פה של הדג” בהתייחס לחריץ בצד אחד המשמש לתפוס את הנשק של היריב. בצד השני ממש מעל הידית, הקצה הקעור מעל דמות אנושית מגולפת הוא הקצה הפוגע העיקרי,בשימוש במיוחד נגד רקות, פניו וצלעותיו של היריב. שאר הקצה הכדורי חד כמו להב. ווהאיקה מעץ מגולפים לעתים קרובות עם עיצובים מורכבים. בנוסף להיותו נשק לחימה, הצ’יף היה מחזיק ווהאיקה במהלך טקסים ונאומים, במיוחד אם הם רוצים שאנשים ישימו לב למשהו חשוב. הכלי המיוחד ינתן רק לאנשים בעלי דירוג ניכר במבנה השבט המאורי.
טוקוטוקו
הטוקוטוקו אינו נשק אלא כלי של בעלי סמכות אשר משמש כסמל של מנהיגות, מעמד, ומהווה משענת עבור הדובר. הטוקוטוקו נועד בצורה מסורתית לסייע בהליכה מתוקף היות בעלי הסמכות באים בימים. כיום לטוקוטוקו עדיין משנה תוקף של ייצוגיות והוא משמש בטקסים, או בתפקידים ייצוגיים לאומיים של ניו-זילנד
למשוררים מניו זילנד הזוכים להיות חתני פרס משורר ניו זילנד, מוענק טוקוטוקו, בדרך כלל על ידי ספרן לאומי של ניו זילנד. המשוררים נושאים את הטוקוטוקו במשך שנה ברחבי העולם לפני שהם שבים אל מולדתם.
רובה המוסקט והמלחמות שנגררו בעקבותיו
עימותים בין שבטים מאוריים יריבים היו נפוצים במהלך המאה ה-17 וה-18, אך כיוון שהמאורים היו מצוידים בנשק קר בלבד, ללא יתרון טכנולוגי לצד מסוים, עימותים אלו היו שקולים למדי. עם הגעתם של האירופאים הראשונים לניו זילנד החלו להתפתח קשרי מסחר בין שבטים מאוריים אחדים למתיישבים האירופאים, ועד מהרה החלו הארופאים למכור רובי מוסקט למאורים. רובי המוסקט שינו את מאזן הכוחות בין השבטים השונים, ועד מהרה החלו השבטים המצוידים בנשק חם לטבוח בשבטים האחרים. במהלך העימותים נהרגו מעל ל-20,000 מאורים, קרבות אלו שכחו עם תום חתימת הסכמי וואיטנגי ואיחוד השבטים תחת דגל ניו-זילנד.
סיכום
עבור מאורים, כלי נשק היו יותר מסתם כלי לחימה – הם היו טאונגה (אוצרות), ועברו או נמסרו כירושה יקרת ערך מדור לדור. כלי הנשק היו עשויים מעץ, אבן ועצם שעוצבו בתהליך איטי וקפדני. באופן מסורתי, עיצוב וגילוף נשק ארוך מעץ קשה יכל לקחת חודשים ארוכים עד שהיה מוכן לשימוש; גילוף וחריטה של נבוט פאטו מאבן או ירקן היתה תהליך שארך מעל שנה בדרך כלל עד לשלב הסופי. למרות שלקח זמן לעצב כלי נשק, רמת המסירות והגאווה ביצירת החפצים הללו הפכו אותם לבעלי ערך. קראקיה (לחשים) נאמרו לפעמים על כלי נשק כדי להחדיר אליהם את כוחם של האלים ולהפוך אותם לטאפו (קדוש)
מעוניינים לדעת יותר על התרבות המאורית? מוזמנים להצטרף אליי ליום טיול בהדרכתי באיזור אוקלנד
מתכננים טיול בניו-זילנד?
מעוניינים בעוד טיפים, הסברים וסיפורי דרך לטרקים שונים?
רכשו רשיון שימוש למַפָּה שלי שתלווה אתכם לכל מקום בטיול
About Author
RotemNZ
“Go where you must go, and hope!”