הסכם פורץ דרך

מסע בזמן

דמיינו שאתם פותחים חלון בזמן וחוזרים אל שנת 1840. העולם עדיין מנוהל בידי אימפריות קולוניאליות אדירות, והיחס לעמים ילידים קבוע כמעט בכל מקום – דיכוי, נישול ולעיתים גם השמדה. באמריקה, שבטי האינדיאנים נדחקים הצידה במסעות דמים. מלחמת האזרחים האמריקאית, שתעלה את סוגיית העבדות לראש סדר היום, תפרוץ רק בעוד עשרים שנה. באפריקה הדרומית יחל רצח העם של שבטי ההררו והנאמה רק בעוד שבעה עשורים

ובתוך הסערה הזו, בקצה השני של העולם, קורה דבר כמעט בלתי נתפס: נחתמת אמנה שמכירה בילידים כשותפים, כבני אדם עם זכויות. אמנת וואיטנגי. נכון – היא לא מושלמת, והיא שנויה במחלוקת מאז ועד היום. אבל בשעתה, היא הייתה מסמך פורץ דרך, מהפכני במונחי הזמן. ייתכן שבזכותה המאורים זכו ליחס שונה – אולי המתקדם ביותר מבין כל עמי הילידים שחיו תחת שלטון קולוניאלי

פתיח מהלב

הסכם וואיטנגי הוא אולי המסמך החשוב ביותר בתולדות ניו זילנד – אבן דרך שממשיכה לעצב עד היום את היחסים בין מאורים למתיישבים האירופים, ואת זהותה של המדינה כולה. ככל הנראה זוהי הכתבה הכבדה ביותר שאכתוב באתר זה, רוויה משמעויות היסטוריות, חברתיות ומשפטיות, אך אני מבקש להציג אותה כאן בשפה זורמת, קריאה ומובנת, שתאפשר לכל אחד להתקרב לסיפור הזה בלי לאבד את עומקו ורצינותו. הכתיבה נובעת מתוך תחושת אחריות אישית ורצון לחשוף לקהל דוברי העברית שכבות סמויות ומרתקות, שמעולם לא סופרו בשפתנו. אני גאה להיות חלוץ בהבאת ההיסטוריה הזו אליכם – ראשונים לגלות ולהבין אותה בעברית

זה גם אישי

מדוע זה חשוב לי כל כך? חיבור למקום מתחיל מהשורשים. גם כמטייל וגם כמי שחי בניו זילנד. שורשי המשפחה של אשתי נעוצים בזכות גדולה להיות מאלו שחתמו על המסמך הזה כנציגי הכתר הבריטי, ויש קשר הדוק בין הסכמי וואיטנגי לגורל שלי עצמי – להיות היום קול שמחזיר לחיים את העבר, ומתרגם אותו אל שפה מודרנית, נגישה ומלאת הקשר

חלק ראשון: הרקע להסכם

במהלך ראשית המאה ה־19 גבר העניין הבריטי בניו זילנד. ספינות סוחר וציידי לווייתנים פקדו את חופיה באופן תדיר, ומספר הולך וגדל של מיסיונרים ומתיישבים אירופאים קבעו את ביתם באזור. במקביל, התפתחו קשרי מסחר וחילופי תרבות עם קבוצות מאוריות, אך אלו לוו גם בחיכוכים גוברים סביב קרקעות, שליטה במסחר, ומפגש בין מערכות חוק שונות

בשנות ה־30 של המאה ה־19 החלה בריטניה לראות חשיבות בהסדרת נוכחותה בניו זילנד. החשש מהתפשטות צרפתית, לצד תלונות חוזרות מצד מתיישבים אירופאים ומאורים על אנרכיה וחוסר שלטון מרכזי, הובילו את לונדון לשקול מהלך מדיני ברור

בשנת 1833 מינתה בריטניה את ג’יימס באזבי לתפקיד “קונסול בריטי” באזור. תפקידו נועד לייצג את הכתר ולפקח על ענייני המתיישבים, אך סמכויותיו היו מוגבלות והוא התקשה לאכוף את מרותו. כדי לחזק את מעמדו, יזם באזבי בשנת 1835 את “הצהרת העצמאות של ניו זילנד”, מסמך שנחתם בידי מספר ראשי שבטים מאורים והכיר בהם כריבונות מאוחדת – צעד שנועד להקשות על יומרות של מעצמות זרות

אולם בפועל, לא הוקמה מערכת שלטונית אחידה, והמצב נותר מתוח. המתיישבים דרשו הגנה משפטית ומסגרת חוקית יציבה, והמאורים ביקשו להבטיח את זכויותיהם על אדמותיהם מול גל ההתיישבות החדשה. בסוף שנות ה־30 גבר הלחץ על הכתר הבריטי לנקוט פעולה ישירה יותר

כך התגבש הרעיון להסכם פורמלי בין נציגי הכתר הבריטי לבין מנהיגי השבטים המאוריים – הסכם שיסדיר את יחסי הכוחות, יכיר בזכויות הצדדים, ויניח את הבסיס לשלטון יציב בניו זילנד

חלק שני: מהות ההסכם

הובסון מגיע

בפברואר 1840 הגיע לוואיטנגי נציג הכתר הבריטי, קפטן ויליאם הובסון, כדי לקדם חתימה על הסכם בין הכתר לבין ראשי השבטים המאוריים. מטרת ההסכם הייתה להסדיר את נוכחות בריטניה בניו זילנד, להבטיח יציבות משפטית ולספק הגנה על זכויות המאורים והמתיישבים כאחד

המלכה ויקטוריה שלחה את הובסון לניו זילנד משום ש”רבים מבני עמה כבר ישבו בניו-זילנד ועוד רבים באים”, והיא ביקשה להקים ממשל שימנע את ההשלכות הקשות של חיים ללא חוק על המאורים והאירופים. המציאות באותם ימים הייתה כאוטית: מיסיונרים, סוחרים, צידי לווייתנים, מתיישבים, לצד עבריינים ונמלטים מאוסטרליה – כולם חיו ללא מסגרת חוקית. מעשי רצח התרחשו משני הצדדים, והאנרכיה הפכה לאיום ממשי

המאורים עצמם היו מפוצלים לשבטים רבים, ללא סמכות מרכזית או שלטון אחיד. מלחמות פנימיות נמשכו, ובעידן הסחר בנשק ואבק שריפה נמכרו אדמות רבות לאירופים בתמורה לנשק, טבק ומשקאות חריפים, לעיתים בכפילות מול שבטים שונים

לא היה חוק שיכריע מי צודק. לכן ביקש הובסון לאסוף חתימות ישירות מראשי השבטים, ובסופו של דבר נאספו 512 חתימות על ההסכם – צעד שנועד להשליט סדר ולבסס ממשל במקום בו שלטה עד אז אנרכיה

הסכם וואיטנגי נכתב

ההסכם נוסח בשתי גרסאות – אנגלית ומאורית – אך ניסוחיהן לא היו זהים לחלוטין. בגרסה האנגלית התחייבו ראשי השבטים להעביר לכתר את “הריבונות המלאה” מהמילה האנגלית סוברנטי, בעוד שבגרסה המאורית הופיעה מילה שתורגמה בצורה שגויה – “קאוונטנגה”, שהובנה בידי רבים מן החותמים כ”הענקת הממשל” אך לא בהכרח ויתור מוחלט על ריבונותם

בתמורה, התחייב הכתר להבטיח למאורים בעלות מלאה על אדמותיהם, יערותיהם ומשאביהם, אלא אם ימכרו אותם מרצון. כמו כן, הובטח למאורים ליהנות מאותן זכויות וחירויות אזרחיות שעמדו לרשות נתיני בריטניה

כבר ב־6 בפברואר 1840 נחתם ההסכם על ידי הובסון ונציגי יותר מארבעים ראשי שבטים. בהמשך אותו שנה נשלחו עותקים נוספים ברחבי ניו זילנד, ובסך הכול חתמו עליו למעלה מ־500 ראשי שבטים. יחד עם זאת, שבטים מסוימים סירבו להצטרף או לא קיבלו הזדמנות לחתום

החתימה יצרה מציאות חדשה: בריטניה הכריזה על ריבונותה על ניו זילנד, תוך הישענות על ההסכם כבסיס חוקי. מאידך, בעיני מאורים רבים ההסכם נתפס כהסכמה למערכת של שותפות וניהול משותף – ולא כהעברת שליטה מלאה לכתר

הפער בפרשנות בין שתי הגרסאות והאופן שבו יושם ההסכם בפועל, יהפכו בהמשך למוקד של מחלוקות עמוקות שיילוו את ההיסטוריה של ניו זילנד עד ימינו

חלק שלישי: השלכות ההסכם והוויכוחים סביבו

לאחר חתימת ההסכם ב־1840, בריטניה ביססה את ריבונותה על ניו זילנד, והחלה להקים מוסדות שלטון קולוניאליים. אך יישום ההסכם עורר מחלוקות קשות. המאורים ציפו שהכתר יגן על אדמותיהם ויכבד את זכותם לשליטה פנימית, אולם בפועל התרבו הלחצים למכירת קרקעות, והתרחשו עוולות רבות בהעברות אדמה

במחצית השנייה של המאה ה־19 החריפו המתחים והובילו לעימותים אלימים שכונו “מלחמות ניו זילנד”. במהלכן הופקעו שטחים נרחבים מבעלות מאורית, לעיתים תוך שימוש בכוח צבאי. צעדים אלה נתפסו בידי רבים כסטייה בוטה מרוח ההסכם

במאה ה־20 חזר ההסכם למרכז הדיון הציבורי. מאורים החלו לדרוש הכרה בהפרות ההתחייבויות שנעשו כלפיהם. כתוצאה מכך הוקמה ב־1975 ועדת וואיטנגי, גוף חקירתי בעל סמכות לבחון תביעות מאוריות ולספק המלצות לתיקון. הוועדה בחנה מקרים רבים של הפקעת קרקעות ופגיעה בזכויות, והפכה לאחד הגורמים המרכזיים בעיצוב יחסי מאורים–מדינה

במהלך העשורים האחרונים הפך ההסכם לאבן יסוד בזהות הלאומית של ניו זילנד. הוא מהווה בסיס להידברות בין הכתר לבין האיווי (שבטים מאוריים), ומשמש מקור לזכויות פוליטיות, כלכליות ותרבותיות. עם זאת, עדיין קיימות מחלוקות עמוקות על פרשנותו: האם מדובר בהעברת ריבונות מלאה לכתר, או בהבטחת שותפות בין שווים?

היום, “הסכם וואיטנגי” נחשב למסמך החוקתי החשוב ביותר של ניו זילנד. הוא מסמל גם את ההבטחה וגם את הכישלונות של יחסי מאורים–אירופים, וממשיך לעצב את השיח הציבורי, המשפטי והפוליטי במדינה

סיכום

בסופו של דבר, הסכמי ואיטנגי אינם רק דפים מצהיבים בארכיון ההיסטוריה – הם חיים ונושמים בכל דיון ציבורי, בכל מערכת יחסים בין קהילות, ובכל שיחה על זהות עתידית של ניו זילנד. עבורי, זהו גם סיפור אישי. ההיסטוריה של המדינה הזו משתרגת בתוך ההיסטוריה המשפחתית שלי, והופכת אותי לא רק לחוקר ולמספר, אלא גם לגשר בין עבר להווה. בכתיבה הזו אני מבקש להנגיש את ההסכם לכל דובר עברית – לא כמסמך מרוחק ומורכב מדי, אלא כבסיס להבנה עמוקה של המקום שבו אנחנו מטיילים, חיים, וחולמים. זהו קול קטן בעברית, שמצטרף למקהלה רחבה של קולות, ומזכיר לנו שהעבר לא שייך רק למי שחתמו – אלא גם לנו, שזוכים לשאת אותו קדימה

מאמרים קשורים

גילוי ניו-זילנד – במיתולוגיה המאורית – קוּפֶּה והתמנון
גילוי ניו-זילנד – קדימון – הוואיקי
גילוי ניו-זילנד – חלק א –אבל טסמן
גילוי ניו-זילנד – חלק ב –קפטן קוק
גילוי ניו-זילנד – חלק ג -האדם הלבן והחיכוך עם המאורים

בחברת רותם ניו-זילנד, אנחנו ממשיכים לספר את הסיפורים שמאחורי המקומות – לא רק הנוף, אלא האנשים, התרבות, וההיסטוריה החיה שנמצאת בכל שביל

רוצים לדעת עוד על הטבע בניו-זילנד? – רכשו רשיון שימוש למַפָּה שלי שתלווה אתכם לכל מקום בטיול