סיפורה של אבן הירקן

בניו-זילנד ניתן למצוא את פונאמו רק באי הדרומי, בעיקר בחוף המערבי – ולכן האי ידוע גם בשם טה-וואיפונאמו, שמתורגם ל”מימי האבן הירוקה”. ישנם שני סיפורים על מקורו של פונאמו, האחד הוא האגדה המאורית והסיפור על “טניפה” (שד מאורי) בשם פוטיני – השומר של פונאמו. השני הוא הסיפור של אמא טבע, והעוצמה המדהימה שלה.

בתמונה נהר ארהורה – הבית של הפונאמו

ג’ייד נמצא במקומות מרהיבים רבים ברחבי העולם ולכל מדינה וריאציה ייחודית ויפה משלה. המינרלים שנמצאים באדמה שבה נוצרת האבן מעניקים לג’ייד את צבעו והמרקם הייחודי שלו. אוסטרליה מפורסמת בזכות הירקן השחור שלה, סיביר בזכות האבן הכמעט לבנה הירוקה שלה, סין בזכות הבסיס הירוק התוסס שלה עם נקודות שחורות מנומרות, וניו-זילנד בזכות ג’ייד הפרחים הייחודי שלה עם גווני צהוב וזהב.

המאורים זיהו ארבעה סוגים עיקריים של פונאמו, שהגדירו את צבעם ושקיפותם: קוואקאווה, קאהוראנגי, איננגה וג’ייד הפרחים

איננגה – בעל גוון לבנבן וקיבל את שמו מדגיג הוויטבייט הלבן
קהורנגי – זהו סוג של פונאמו שקוף מאוד וללא רבב. הצבעים שלו הם ירוק תפוח עז עשיר. בתקופות מוקדמות הוא היה המוערך ביותר מבין כל הפונאמו. ונקרא קהורנגי על שם צלילות השמיים
קוואקאווה – ירוק עשיר עד ירוק כהה ועז על גבול השחור.
קוואקאווה הוא זן הפונאמו הנפוץ ביותר והוא אבן פופולרית מאוד לגילוף בגלל היכולת שלו להחזיק את רוב הצורות. הוא מקבל את שמו מעלה הקוואקאווה או עץ הפלפל.
ירקן פרחים – עובר תהליך בליה ייחודי שבו האבן מקבלת את צבעה לאחר היווצרותה, ולא במהלך היווצרותה כמו רוב הירקן האחרים. הצבעים באבן הספציפית הזו התרחשו במשך אלפי שנים של בליה, בזמן שהיא יושבת בנהר המחליק את פניה, המים הזורמים דוחפים מינרלים לתוך האבן דרך שבר זעיר, תהליך הגורם לחמצון ולצבע זהב צהוב ייחודי – המשקף את שמה , ירקן פרחים

מקור הפונאמו מתחיל באמא אדמה.
האבן היא סלע מטמורפי, שנוצר עמוק בקרום האדמה, תחת חום ולחץ עזים, במהלך 200-300 מיליון שנים. תנועת הלוחות הטקטוניים חישלה לאט את האלפים הדרומיים, והזיזה שדות שהכילו ירקן כלפי מעלה אל פני ההרים. שכבות הקרקע נשחקו על ידי מזג האוויר, והירקן נחשף באיטיות מסלעיה הרכים בהם הוא נמצא. במשך שני מיליון השנים האחרונות, האלפים הדרומיים נקברו מתחת לקרחוני ענק. כאשר התחילו גלישות הקרחונים מההרים, הירקן נאלץ לגלוש איתם לאט במורד העמקים. גם מפולות, סחף ונהרות פיזרו שברי ירקן על פני שטחים רחבים. ניתן למצוא היום את הפונאמו על ההרים , בנהרות ובים.

בניו-זילנד, המאורים הקדומים השתמשו בג’ייד ככלי חיתוך עץ בגלל יכולתו לשמור על להב קשה וחד מאוד.
המאורים היו חרשי עץ מיומנים והכלים העיקריים שלהם היו טוקי (מכוש) ו-וואו (אזמלים), שעוצבו במגוון רחב של גדלים עבור משימות שונות של עיבוד עץ כמו בניית פארה (בתים) וואקה (קאנו), וגילוף במשטחי עץ ליצירת פסלים.
טוקי, כפי שמוצג בתמונה, היה מכוש שעובד מג’ייד המורכב לידית עץ מגולפת בקפידה, שהיתה מעוטרת לעתים קרובות בנוצות של .ציפורים מקומיות
הוא שימש בעיקר לתפקידים טקסיים והיווה סמל לסמכות, ונישא בעיקר ע”י צ’יף השבט.

פונאמו שימש גם לייצור כלי נשק, ומכל כלי
הנשק הקצרים ששימשו ללחימה אישית קרובה, הפונאמו בלבד זכה להערכה הגבוהה ביותר והיה הרכוש היקר ביותר של לוחם מאורי. היה נהוג להאמין שהנשק מכיל את כוחם של בעליו הקודמים, והזוכה בו לאחר קרב, היה מרוויח את כוחו, דרגתו ומעמדו של הלוחם שנהרג. זה היה נשק מפחיד בידו של מומחה, כשהקצוות החדים הפחוסים שימשו לפגיעה בראש או בצלעות של יריב.
השם הכללי ל”אלה” מאורית הוא פאטו ונהוג היה להכינה מאבן, עץ או עצמות לוויתן. הפאטו אשר היו מגולפות מאבן הג’ייד היו נדירות יותר וזכו לשם מירי-פונאמו, ורוב נישאו בידי מנהיגים והיוו סמל לסמכות ושליטה.

גברים ונשים מאוריים עיטרו את עצמם בפונאמו, ונהגו לתלות את האבן על חבל פשתן מהצוואר או תנוך האוזן. היי-טיקי היה המוערך והיוקרתי ביותר, שנחשב כמייצג את הצורה האנושית, או האדם הראשון באגדה המאורית. המאורים מאמינים שכאשר לובשים פונאמו, כוח החיים או המהות שלו – מועבר אל האבן. משמע, כאשר היצירה הזו מועברת לדורות הבאים היא עדיין מכילה את הבעלים הקודמים, ומסייעת ביצירת קשרים מתמשכים עם אבות קדמונים ומעניקה כוח ושגשוג ללובש החדש. המסורת של מתן פונאמו במתנה נמשכת למסורת בהיסטוריה המאורית, וכיום, שרשראות פונאמו עדיין מקובלות כמתנה בין בני משפחה כטאונגה (אוצר), ומועברות לדורות הבאים.

טוקי – כסמל של כוח, הטוקי נושא עמו סמליות עמוקה הקשורה למאנה, יראת כבוד, עוצמה ואומץ. הטוקי מסמל את הקשר החזק ביותר לגילוף אבן הפונאמו

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק כדי לשאול שאלות ולהנות מתוכן איכותי